הפרת עיצוב רשום
עם סיום בחינת העיצוב ורישומו בפנקס העיצובים הרשומים קמה לבעליו זכות בלעדית לשימוש בעיצוב לתקופה כוללת בת 25 שנים בהתאם לסעיף 39 לחוק העיצובים, תשע”ז-2017 (להלן: “חוק העיצובים“), היינו כל עוד ישולמו האגרות כל תקופת זמן אשר נקבעה בתקנון (בפקודה היה מדובר בתקופה של 5 שנים) העיצוב יהיה רשום ויקנה לבעליו את הזכויות הנובעות מהיות העיצוב רשום.
אז מה הן הזכויות המוקנות לבעל עיצוב רשום?
זכויותיו של בעל עיצוב רשום קבועות בסעיף 37 לחוק העיצובים אשר כותרתו “זכויות בעל עיצוב רשום”. בהתאם לסעיף זה עצם הרישום של העיצוב מקנה לבעל העיצוב הרשום זכות בלעדית לביצוע מספר פעולות הקשורות אל העיצוב אותו רשם, כמו גם זכות בלעדית באשר לעיצוב אחר שיוצר על ידי אדם אחר אך יוצר רושם כללי שאינו שונה מהרושם הכללי של העיצוב הרשום.
הפעולות הבלעדיות הינן “ייצור, מכירה או השכרה, הצעה להעמיד לציבור, העמדה לציבור למכירה או השכרה באופן מסחרי, הפצת העיצוב, ייבוא לישראל של העיצוב שלא לשימוש עצמי, החזקת מוצר נשוא העיצוב הרשום למטרה של ביצוע כל אחת מהפעולות המפורטות כאן.
אם נתמצת את הפעולות, לבעל העיצוב הרשום הזכות הבלעדית לנצל את העיצוב או להרשות לנצל את העיצוב לצורך מסחרי. יתר על כן סעיף זה קובע שאם קיים עיצוב אחר שאינו רשום אשר נוצר לאחר יצירת העיצוב שנרשם, לבעל העיצוב הרשום הזכות למנוע שימוש מסחרי בעיצוב הדומה לעיצוב הרשום
בעבר, תחום זה נשלט על ידי פקודת הפטנטים והמדגמים שנחקקה בשנת 1925, בחוק החדש העיצובים שנחקק בשנת 2017 ונכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2018 הותאמו ההוראות לאמנת פריס עליה חתומה ישראל ובאשר לסנקציות בגין הפרות החוק, הן עודכנו.
כך, בעוד שלפי הפקודה הישנה הסנקציה הכספית היתה קנס בסך חמישים לירות, והיה צורך להוכיח נזק, כיום בעל העיצוב הרשום יכול לבחור את דרך הפיצוי המתאימה לו, פיצוי עם הוכחת נזק ופיצוי ללא הוכחת נזק. הוספת פיצוי ללא הוכחת נזק הוא אחד החידושים העיקריים של החוק ובכך החוק מותאם להוראות חוק זכות יוצרים משנת 2008 אשר אף הוא קובע פיצוי ללא הוכחת נזק במקרה של הפרה.
סעיף 75 לחוק העיצובים מסמיך את בית המשפט לפסוק לתובע, בגין כל הפרה של עיצוב רשום, פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על סך של 100,000 שקלים לכל הפרה. גם בסעיף זה יש רשימה של מבחנים אשר אמורים לסייע לשופט לקבוע את גובה הפיצוי המתאים.
כיצד קובעים מתי הופר עיצוב רשום?
בפקודה נקבעו שני מבחנים משפטיים עיקריים בהם השתמשו בתי המשפט בבואם לקבוע האם פלוני הפר את המדגם הרשום (מה שהיום כאמור, נקרא עיצוב רשום) מבחן העין ומבחן החידוש. במסגרת מבחן העין בודק השופט האם המוצר הנמכר על ידי הנתבע מפר ו/או מהווה חיקוי של מדגם רשום (כיום עיצוב רשום), והכול מנקודת מבטו של הצרכן ותוך בדיקה האם יש במוצר המפר לכאורה כדי להטעות את הצרכן הרלוונטי וליצור אצלו בלבלול בין מוצר זה למדגם (העיצוב) הרשום. ודוק, גם אם המוצרים אינם זהים, עדיין ייתכן שיש בהם גורם מפר משום שהם מטעים את הצרכן וגורמים לו לבלבל בין המדגם (העיצוב) הרשום למוצר המפר.
זאת ועוד, במסגרת מבחן החידוש בודקים בתי המשפט האם המדגם (העיצוב) שנרשם בפנקס העיצובים מהווה חידוש בתחומו. ודוק, מבחן זה נוגע להיקף ההגנה שיקבל בעל המדגם על מוצריו וככל שהמדגם (עיצוב) שנרשם על ידו מחדש פחות, כך ייטה בית המשפט למזער את ההגנה שתינתן לו ויאפשר למוצרים שהם כביכול מפרים לפגוע בזכויות היוצרים של בעל המדגם (ראה/י פירוט של שני המבחנים בת”א 2662/05 דרפלסט בע”מ נ’ חי פלסטיק בע”מ).
בשלב זה נראה כי המבחנים לקביעה האם הופר עיצוב רשום ייוותרו אותם מבחנים ללא שינוי מהותי
