ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה ביום 14.6.2012 את הצעת חוק חשיפת פרטי מידע של משתמש ברשת תקשורת אלקטרונית, הידוע בכינויו “חוק הטוקבקיסטים”, והצעה זו תובא לקריאה ראשונה בכנסת, בקרוב.
הצעת חוק זו של משרד המשפטים באה לעולם כתוצאה מפסק דין רמי מור נ’ ברק, בו ביקש רמי מור לחשוף את פרטי הגולש שלטענתו הוציא כלפיו לשון הרע (רע”א 4447/07). באותו פסק דין קבע בית המשפט העליון כי מכיוון שאין מסגרת חקיקתית המאפשרת פניה של אדם לבית המשפט בבקשה שיורה לצד שלישי לחשוף את פרטי הגולש, בית המשפט אינו יכול ליתן הצו, זאת, עד הסדרה חקיקתית מפורשת.
מאוחר יותר אושרה הלכה זו גם בנוגע להפרת זכויות קניין רוחני במסגרת ערעור שהגישה חברת גוגל ישראל כנגד חברת ברוקר טוב (ע”א 1622/09). יצויין, כי באחרונה קרא בית המשפט, שוב, למחוקק לקדם ההליכים, זאת במסגרת פסק הדין שניתן ביום 13.5.2012 בפרשת הפרמייר ליג שעסקה בסוגיית הסטרימינג (ע”א 9138/09).
מדברי תזכיר החוק עולה, כי מטרת החוק להסדיר את נושא חשיפת פרטי גולש אנונימי אשר, לכאורה, עיוול בעוולת לשון הרע או הפר זכות קניין רוחני כלשהי, שכן, למרות חשיבות חופש הביטוי אין לראות ברשת האינטרנט “עיר מקלט”, שכן, אל מול הזכות להתבטא ולפעול באופן אנונימי קיימת זכותו של מי שסבור כי הוא נפגע מהתוכן שהופץ לפנות לערכאות משפטיות ולאכוף זכויותיו כגון הזכות לשם טוב או לקבל פיצוי על זכותו הכלכלית שנפגעה, כפי שהיה זכאי לכך לו הפרסום או הפרת הזכות לא היתה מבוצעת באמצעות רשת האינטרנט.
כאמור, הצעת החוק קובעת את האופן בו צד שנפגע מפרסום כלשהו צריך לפעול לצורך חשיפת הפרטים:
בהתאם לסעיף 3 להצעת החוק, צד שנפגע יכול לפנות לספק השירות (אחסון זמני, שירות אירוח או שירות גישה) ולבקש נתון מזהה (נתון טכנולוגי שהינו חלק מפרוטוקול התקשורת, המסייע לאיתור מחשב או רשת מהם הועלה תוכן לרשת האינטרנט) במידה ולספק השירות יש את נתון מזהה הוא נדרש למסור נתון זה גם ללא צו של בית המשפט.
בהתאם לסעיף 4 להצעת החוק, במידה שהצד הנפגע רוצה לקבל פרטי מידע כגון שם מלא, מען, מספר תעודת זהות, שם חברה ומספר רישום של החברה, הוטא יכול לפנות קודם לספק ולהודיע על כוונתו להגיש בקשה לחשיפת פרטי מידע, על הספק להודיע זאת למנוי ולבקש הסכמתו למסור את הפרטים. במידה והמנוי נתן הסכמתו, נתונים אלו יועברו מיידית.
בהתאם להוראות סעיף 5 להצעת החוק, במידה שהמנוי לא מסכים לחשיפת הפרטים, הצד הנפגע יכול להגיש בקשה לבית המשפט על מנת ליתן צו לחשיפת הפרטים הדרושים. הבקשה תומצא לספק השירות. על ספק השרות יהיה להודיע האם איתר את פרטי המידע של המנוי והאם הודיע למנוי על דבר הגשת הבקשה.
לרשות המנוי עומדים 20 ימים להודיע לבית המשפט על הסכמתו לבקשה או התנגדותו, מבלי לחשוף את זהותו. במידה שהמנוי מתנגד לחשיפת הפרטים, בית המשפט דן בבקשה כאשר הוא מסמך על הבקש ועל התנגדות המנוי.
במידה שבית המשפט מגיע למסקנה כי הבקשה הוגשה על מנת לאפשר לצד הנפגע להגיש תביעה וכי יש חשש ממשי שהתוכן שלגביו הוגשה הבקשה מהווה עוולה כלפי המבקש או הפרת זכות קניין רוחני, וכי ישנם סיכויים שהצד הנפגע יזכה בתביעתו, רשאי בית המשפט להורות לספק למסור את פרטי המידע של המנוי.
מעיון בהצעת החוק וקריאת ההלכות האחרונות אשר יצאו תחת ידי בית המשפט העליון, נראה לי, כי בעוד שבמקרים העוסקים בפרסום נטען המהווה לשון הרע ידו של בית המשפט תהיה “קפוצה” בכל הנוגע לחשיפת פרטי המנוי, הרי שבמקרים של הפרת זכויות קניין רוחני, המהווה זכות כלכלית בעיקרה, הטיעון בדבר חופש הביטוי לא יחול, ונטייתו של בית המשפט תהיה לחשוף את פרטי המפרים.
עו”ד סער גרשוני הוא בעל תואר שני במשפט וטכנולוגיה אשר מאחוריו שנים של ניסיון בייצוג וייעוץ לבעלי זכויות קניין רוחני, הן במשפט פלילי והן במשפט אזרחי. עו”ד גרשוני מתמחה במתן ייעוץ אסטרטגי לחברות, החל משלב הקמתן וכלה במכירתן.
