הזכות לשם טוב והקשר ללשון הרע
במדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית הדוגלת בעקרונות השוויון, כל תושבי המדינה זכאים ליהנות משורה ארוכה של זכויות יסוד, אשר מעוגנות במסגרת חוקי המדינה. אחת מזכויות אלו, וככל הנראה המוכרת ביותר מביניהן, היא הזכות לכבוד האדם, אשר מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וקובעת בין היתר כי כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו, ועל כבודו.
בניגוד להגנה על חייו ועל גופו של אדם, אשר מהווים עקרונות בסיס שאינם דורשים הבהרה נוספת, הרי שסוגיית ההגנה על כבודו של אדם הינה מעורפלת בהרבה, ובמקרים רבים עשויה להיתפס כסובייקטיבית.
מסיבה זו, המחוקק הישראלי בחר לעגן עיקרון זה במספר חוקים שונים, ובין היתר במסגרת חוק איסור לשון הרע, אשר נחקק בשנת 1965, ומכיר בזכותו של כל אדם לשמור על שמו הטוב, ולהתגונן בפני גילויים פסולים של הוצאת לשון הרע כנגדו.
מהי הזכות לשם טוב?
זכותו של אדם להחזיק בשם טוב היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות, אשר אומצו במסגרת ההגות ההומניסטית של עידן ההשכלה באירופה, ועוגנו כחלק מהכרזת העצמאות האמריקנית בשנת 1776. בהתאם לעקרונותיה של זכות זו, כל אדם, באשר הוא אדם, זכאי ליהנות משם טוב, וכן לזכות בהגנה מפני ניסיונות להכפיש שם זה, לבזותו או להשפילו, וכל אלו ללא עילה מוצדקת.
המאפיין הבסיסי של זכות האדם לשם טוב, העומד בניגוד לזכויות אדם אחרות, כדוגמת הזכות לחיים, הוא היותה של זכות זו “זכות חברתית”, אשר אינה נובעת ישירות מהקשר הישיר בין האדם הבודד למדינה בה הוא חי, אלא מהקשרים החברתיים שהאדם מקיים עם סביבתו. עם זאת, למדינה עדיין יש אחריות עליונה להבטיח כי זכותו של האדם לשם טוב תמומש, וזאת באמצעות חקיקת חוקים ותקנות אשר מעגנים זכות זו בחוק, וקובעים סנקציות אשר יוטלו על אלו המפירים אותה.
ומה בין הזכות לשם טוב ובין הוצאת לשון הרע?
מאפיין נוסף של הזכות לשם טוב הוא היותה זכות “סובייקטיבית”, אשר לא ניתנת למימוש באופן מלא, אלא ביחס לזכויות אדם נוספות, ובראש ובראשונה הזכות לחופש הביטוי.
משמעות הדבר היא, שבניגוד לזכות לחיים לדוגמא, אשר למעט מקרים חריגים ביותר (כדוגמת הוצאה להורג במסגרת הליך משפטי) מהווה זכות מוחלטת, הרי שזכותו של אדם לשם טוב מוגבלת מלכתחילה במסגרת שורה ארוכה של אילוצים נוספים, אשר ניתן להגדירם בהכללה כ”טובת הציבור”.
מבין מכלול זכויות אלו, הזכות המוכרת ביותר, אשר מטבעה מתנגשת פעמים רבות עם זכות האדם לשם טוב, היא הזכות לחופש הביטוי, אשר מעוגנת היטב בפסיקה המשפטית בישראל. בהתאם לעקרונותיה של זכות זו, כל אדם בישראל רשאי לבטא את עמדותיו באופן חופשי וללא חשש, וכל עוד אופן הביטוי של עמדות אלו לא מתנגש ישירות עם זכויות יסוד נוספות, כדוגמת הזכות לשם טוב.
חשוב לזכור בהקשר זה, כי האיזון העדין, בין הזכות לשם טוב מחד, והזכות לחופש הביטוי מאידך, אינו “גבול טבעי”, כי אם תפיסה סובייקטיבית, אשר משתנה באופן תמידי.
יתרה מזאת, בעוד שבסיטואציה ספציפית, הבעתה של דעה מסוימת אשר מפנה ביקורת בוטה כנגד אדם אחר תזכה להגנה מטעם חופש הביטוי, הרי שבסיטואציה שונה, זכות ההבעה של אותה הדעה בדיוק עשויה להישלל בשל הפגיעה הנגרמת בשמו הטוב של אדם מסוים. עם זאת, העיקרון העומד בבסיסו של האיזון בין שתי הזכויות עומד בעינו, והוא עיקרון טובת הציבור, המחייב כי כל סיטואציה ספציפית תזכה להתייחסות נפרדת בהתאם למאפייניה השונים והייחודיים.
