מה הקשר בין לשון הרע לגזענות
בישראל של שנת 2014, גילויי הגזענות במרחב הציבורי הפכו זה מכבר לאחת מהסוגיות הציבוריות הרגישות ביותר, ולא בכדי.
מדינת ישראל, אשר הוקמה זמן קצר לאחר אירועי השואה, חרטה על דגלה את המאבק הבלתי מתפשר בגזענות, על כל גווניה וגילוייה, וזאת מתוך הכרה עמוקה בכך שלא ניתן לאמוד בן אדם על סמך מוצאו העדתי או הגזעי, אמונה לה שותפים רובם המוחלט של אזרחי המדינה.
עם זאת, וחרף הגינוי הציבורי הגורף לגילויי הגזענות במרחב הציבורי, תופעות של גזענות בישראל עודן מתגלות מדי פעם, וזאת כלפי מגזרים שונים באוכלוסייה. במקרים כגון אלו, זוהי חובתה של המדינה, ורשויות החוק בה, לנקוט באמצעים חמורים כנגד גילויים אלו, במטרה למנוע את הישנותן ולהבטיח את מיגורן של תפיסות גזעניות למיניהן, אשר הסכנה הטמונה בהן ברורה מאליה לכל ישראלי ויהודי.
האם גילויי גזענות עשויים להיחשב כהוצאת לשון הרע?
חוק איסור לשון הרע, אשר נחקק בשנת 1965, קובע כי הוצאת לשון הרע הינה כל סוג של פרסום אשר משפיל או מבזה אדם, ומשכך פוגע בשמו הטוב.
החוק קובע, כי הוצאת לשון הרע מהווה בראש ובראשונה עילה לפתיחה בהליך משפטי אזרחי מצד הגורם הנפגע, ולפסיקת פיצויים כספיים גבוהים לחובתו של המפרסם, גם ללא צורך בהוכחת נזק. יתרה מזאת, במקרים חמורים במיוחד החוק אף מסמיך את היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בהליך פלילי כנגד המפרסם, מה שעשוי להוביל אף לעונש מאסר בפועל.
בכל הנוגע לשאלה מהו “פרסום”, כלשונו בחוק, נקבע כי על מנת שאמירה מסוימת תיחשב כפרסום, עליה להיאמר בפומבי, וזאת בנוכחותו של לפחות אדם אחד בנוסף לדובר ולנשוא הדברים. כל עוד האמירה הגזענית, בוטה ככל שתהיה, נאמרה אך בנוכחותם של הדובר ונשוא הדברים, וללא עדים נוספים, הרי שאין מדובר בהוצאת לשון הרע, וזאת בהתאם ללשון החוק.
לעומת זאת, וכל עוד האמירה הגזענית נאמרה בציבור, בנוכחותם של אנשים נוספים, וככל שנמצא כי אמירה זה אכן ביזתה או השפילה את נשוא הדברים, או שהייתה עלולה לעשות כן בנסיבות העניין, הרי שמדובר בהוצאת לשון הרע לכל דבר ועניין, ובעילה להתערבות מצד בית המשפט.
מתי אמירה גזענית עשויה להיחשב כהוצאת לשון הרע ומתי לא?
מטבע הדברים, כולנו בני אדם, וכולנו עלולים לאבד את עשתונותינו ברגעי משבר, ולפעול באורח אימפולסיבי וללא מחשבה מקדימה על תוצאות מעשינו. במקרים מסוימים, אבדן העשתונות עלול אף להוביל לפליטתה של הערה גזענית, או אחת שעשויה להיחשב כזו, וזאת ללא כוונת זדון אמיתית מצד הדובר.
יצוין בהקשר זה, כי גם בתי המשפט מודעים לכך שלא כל אמירה גזענית נאמרת מלכתחילה בכוונת זדון, ובמקרים רבים הדובר מתחרט על פליטת פיו בשעה שהבין את חומרת מעשיו. מסיבה זו, וככל שהאמירה הגזענית לוותה מידית בהתנצלות ישירה וכנה מצדו של הדובר, וזאת בפני מלוא הנוכחים באירוע, הרי שבמרבית המקרים בית המשפט יסתפק בכך, ולא יבקש “לחנך מחדש” את הדובר, שכן הדבר אינו בכוחו של בית המשפט.
לעומת זאת, וככל שהדובר נמנע מלפעול באופן מידי לשם מזעור הנזק שגרם, מה שהוביל ליצירתה של סיטואציה קשה מנשוא עבור נשוא הדברים, ובנוכחות הרבים, הרי שבתי המשפט בישראל מתייחסים בחומרת ראש למקרים אלו, ולא מהססים מלמצות עם הדובר את מלוא חומרת החוק, ולהטיל עליו תשלום פיצויים כספיים גבוהים לזכותו של הצד הנפגע, וזאת גם במידה שהדובר התחרט על דבריו בפני בית המשפט, אך בשעה שהנזק נגרם כבר.
ראו גם:
אפליה במועדונים – כיצד חוק איסור לשון הרע קשור לסיטואציה שכזו?
