הגנת אמת הפרסום: לשון הרע – אמת דיברתי
חוק איסור לשון הרע קובע מספר הגנות אשר בהתקיימן, לא תוטל אחריות אזרחית או פלילית על המפרסם.
אחת מן ההגנות הללו היא אמת דיברתי ובשמה הנוסף – הגנת אמת הפרסום.
מפרסם יוכל לטעון להגנה זו אם הפרסום היה אמת ואם היה בו עניין לציבור, אלו הם שני תנאים מצטברים ועל כן, אם אחד מהם אינו מתקיים, לא תעמוד למפרסם הגנת אמת דיברתי.
נטל ההוכחה הוא על כתפי המפרסם ואם לא יעמוד בו, תוטל עליו אחריות בגין לשון הרע, נזיקית ו/או פלילית, על פי נסיבות המקרה.
תנאי ראשון: הפרסום הוא אמת
תנאי זה משמעו כי הפרסום הוא אמיתי או לחילופין, כי המפרסם סבר שהוא אמיתי במועד הפרסום, אף אם בדיעבד יסתבר כי הפרסום הוא שקרי. זאת משום שאמינות הפרסום נבחנת על פי המצב העובדתי במועד הפרסום. במרבית המקרים, לשם קיומו של תנאי זה, אין הכרח כי כל פרט ופרט בפרסום יהיה נכון, אלא די בכך שעיקר הדברים נכונים, קרי, הפרסום במהותו צריך להיות אמת.
אם סבר בית המשפט כי עיקר הפרסום הוא שקרי, או כי ישנם פרטים קריטיים הנוגעים ללב ליבו של העניין והם אינם נכונים, תידחה טענתה ההגנה של אמת דיברתי. נטל ההוכחה כי הפרסום הוא אמיתי מונח כאמור על כתפיו של המפרסם, אשר נדרש להציג ראיות חותכות לכך כי הפרסום הוא נכון ומדויק.
תנאי שני: עניין לציבור
המונח עניין לציבור הוא מונח כללי מאוד המקבל פרשנות בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. בבואו של בית המשפט להחליט האם בפרסום היה עניין לציבור, או אם לאו, בוחן הוא בין היתר את התועלת שהביא המידע שפורסם אל הציבור.
ככלל, אם מדובר במידע חיוני ושימושי, יראו בפרסום כבעל עניין לציבור. יודגש כי אין המדובר בבחינה סובייקטיבית, אלא אובייקטיבית.
ישנם מקרים בהם מחליט בית המשפט כי בפרסום לא היה כלל עניין לציבור או לחילופין, כי מידת העניין הציבורי לא הייתה רבה ועל כן, יש להעדיף באותו המקרה את זכותו של התובע. במצב שכזה, תידחה טענת ההגנה, אף אם הוכח כי מדובר בפרסום אמיתי, שהרי שני התנאים הם תנאים מצטברים.
הגנות נוספות למפרסם
מלבד הגנת אמת דיברתי, ישנן שתי הגנות נוספות למפרסם ואם תתקבלנה, לא תוטל על המפרסם אחריות בגין לשון הרע: הגנת תום הלב ופרסומים מותרים.
הגנת תום לב מתקיימת כאשר המפרסם יכול להוכיח כי בעת הפרסום, פעל הוא בתום לב וכי הפרסום נעשה באחת מן הנסיבות הקבועות בחוק, למשל, הפרסום נעשה על מנת להגן על עניין אישי כשר של המפרסם או של מי שהפרסום הופנה אליו. דוגמא נוספת, הפרסום הוא הבעת דעה על התנהגות התובע במסגרת תפקיד רשמי.
באשר לפרסומים המותרים, בחוק ישנה רשימה של סוגי פרסומים הנחשבים לפרסומים מותרים ולא יוכלו להיות עילה לתביעה בגין הוצאת לשון הרע.
בשונה מהגנת אמת דיברתי, ההגנה של פרסום מותר אינה מתייחסת לשאלה האם מדובר בפרסום אמיתי או שקרי, אלא הדגש נמצא בזהות המפרסם ובנסיבות הפרסום. כך למשל קובע החוק כי פרסומים במסגרת ישיבות הכנסת וישיבות הממשלה הם פרסומים מותרים.
דוגמא נוספת ומאוד חשובה אשר עולה בלא מעט תביעות בגין לשון הרע, היא פרסום של אמירה פוגענית במהלך דיון בבית המשפט.
הצדדים לדיון והשופט עצמו מוגנים מפני תביעת לשון הרע בשל דברים אשר נאמרו במהלך הדיון כאשר הרציונל הוא לאפשר ניהול דיון יעיל וחופשי, ללא חשש מתביעה.
