גניבת עין
על פי הספרות המשפטית, מקורה של עוולת גניבת העין הינו במקרה שנדון בשנת 1580 בבית המשפט של לונדון. באותו מקרה הוגשה תביעה לבית משפט, במסגרתה טען התובע, חייט במקצועו, כי הוא בעל מוניטין רב בייצור בגדים ועל כן הוא נוהג לתפור עליהם סימן כדי שהכל יידעו כי הם מעשה ידיו. חייט אחר, אשר הבחין בהצלחתו, תפר גם הוא את אותו סימן על הבגדים שייצר. בית המשפט הכיר בתביעה דנן וכך נולדה העוולה.
מה היא גניבת עין על פי החוק?
החוק המגדיר מהי גניבת עין הוא חוק עוולות מסחריות. לפיו, אסור לעוסק לגרום לכך ששירות שהוא נותן או נכס שנמכר על ידו, ייחשבו בטעות כשירות או נכס של עוסק אחר ואף לא כשירות או נכס אשר יש להם קשר כלשהו לעוסק אחר.
ההגדרה החוקית היבשה של עוולת גניבת העין, כאמור, שמה לה למטרה להגן על בעליהם של סימני מסחר שאינו רשום, מפני יצירת חיקויים מטעים של אותו סימן. במסגרת תביעה שיגיש בעל הסימן לבית המשפט, בהתבסס על עוולת גניבת העין, יהא עליו להוכיח, ראשית, כי סימנו הינו בעל מוניטין, היינו שהרוכשים מזהים את אותו המוצר הנמכר על ידו על פי צורתו.
זאת ועוד, החוק קובע כי על מנת שבית המשפט יכיר בתביעת התובע, עליו להראות שמעשי הנתבע מטעים או עלולים להטעות את הצרכנים, באופן הגור להם לחשוב כי מדובר בנכס או בשירות שנמכר על ידי התובע.
כיצד ניתן להוכיח כי התובע על פי העוולה צבר מוניטין?
על אף שהחוק מציין את המונח “מוניטין”, כחלק מהדרישה להתגבשות עוולת גניבת העין, הוא אינו מגדיר מה הוא מוניטין ומתי יראו בתובע כמי שצבר מוניטין כנדרש על פי החוק. בתי המשפט השלימו את הלאקונה בחוק, כך שהם רואים בתובע כמי שרכש מוניטין אם השירות או המוצר, נשוא תביעתו, זכו להוקרה והכרה בקרב האוכלוסייה. הגדרה זו הורחבה במהלך השנים, כך שכיום אין כל צורך להוכיח כי הצרכן מכיר את המוצר בשמו, אלא די בעובדה שהוא מבדיל בינו לבין מוצרים אחרים בשוק ורוכש את המוצר לאחר זיהויו.
ההגנות העומדות לזכותו של הנתבע
חוק עוולות מסחריות קובע, כי אם הנתבע עשה שימוש בשמו של התובע על מנת למכור נכס או לתת שירות ושימוש זה נעשה בתום לב, הרי שלא יראו בשימוש זה כגניבת עין. יחד עם זאת, הפסיקה קבעה כי די בכך שהשימוש בשם התובע מעלה חשש סביר לכך שהוא מטעה או עלול להטעות את הציבור, כדי שלא תעמוד לנתבע ההגנה האמורה.
לא למותר לציין כי מלבד הגנת תום הלב, יוכל הנתבע אף להוכיח כי לא מתקיימים אחד מיסודות העוולה, כאמור. לדוגמא, במידה ויוכיח לבית המשפט שהתובע כלל לא רכש מוניטין, על פי מבחני הפסיקה, הרי שתידחה תביעת גניבת העין שהוגשה כנגדו.
